טלי ברילסיכום שבוע רביעי לסגר הקורונה , איך הסכמתי שתהיה כאן טרמפולינה אחרי שנים, על יאוש שזוחל , ערב חג עבודה ילדים ומחשבה על דברים שקשורים לטיסה
לא הצלחתי לסכם שבוע, הטקסט הזה נכתב ונמחק אצלי בראש ועל המחשב, והאמת שכמעט הרמתי ידיים סוג של יאוש שכזה. מה הטעם לסכם שבועות? בהריון של הבכורה ניהלתי לעצמי מן סיכום שבועי כזה, בעיקר כי היה לי בראש שמתשהו זה יהיה לה מעניין , אבל בשונה מהריון כאן אין שבוע אחרון, אין מועד סיום, אין בעצם שום נקודה שאומרת עד כאן. היומן הקודם שכתבתי כאן היה בצוק איתן, בשלושה חלקים , גם שם ידעתי שזה ייגמר, מלחמות /מבצעים תמיד נגמרים במרכז, ובדרום הם שיגרה.
אבל יומן סגר מגפה? כזה לא היה
<אם הגעתם רק עכשיו אתם יכולים לקרוא על סיכומי הקורונה שלי כאן<
זה היה שבוע של עוגנים, משימות ונסיון לבנות שיגרה בתקופה שאין בה כלום בערך. השתמשתי בעבודה שלי כעוגן בית. עשיתי שיחה עם הילדים והסברתי להם שאני למזלי עדיין עובדת, נכון לא בהקפים ולא במתכנות הרגילה אבל זה המצב, ואני מודה עליו. אז יש שעות שאמא כאן אבל אמא במשרד ממש כמו בחופש, רק שבשונה מחופש אין כאן לו"ז של עבודה /בילויים/הולכים לים שאמא עזבת את הטלפון או אמא פותחת את המשרד בים. זה המצב .
העבודה ממשיכה להיות עוגן של שפיות בתוך הבלגן. גם שנדמה היה לי שזה יותר בלגן מעבודה.
לוח המשימות משאבים שלי לא הסתיים השבוע, התקלות והקילקולים כאן ממשיכים, ואני נחושה כתמיד להשיג כל דבר שיעזור כאן.
השבוע לשמחתי התחילו דברים לזוז , והיה כאן יום שהרגשתי כמו בכריסטמס , כי כל רגע הגיע משהו עם משהו אחר. ההשפעה של זה היא לא רק פיזית על דברים שצריך, יש בה גם אלמנט של היי אתם לא לבד, אנחנו דואגים לכם שהיה מאוד חסר לי.
אחד הדברים הראשונים שביקשתי היה טרמפולינה, זה לא ממש אני ביקשתי כמו שזה הדבר הראשון שאנשי הטיפול של קטן הבית שחזרו להיות איתנו בקשר שאלו אם יש.
שנים התנגדתי, הכרתי את כל סיבה ללמה לא, והסברה שלי הייתה – אנרגיה תפרקו בחוץ. אבל אז באה הקורונה והאתגרים ואני אמרתי סבבה .
הפחד אני מודה עדיין כאן, מצד שני אם דאגתי שאין פה מספיק פעילות גופנית לילדים ויותר מידי זמן מסכים אז בימים הספורים שזה כאן לדעתי הם עשו יותר פעילות גופנית מכל השנה.
בעיקר הבכורה והאמצעי, הקטן בכושר קרבי. לקח לנו יום שלם להרכיב אותה , אבל מאז יש עליה לא מעט פעילות ומצאתי את עצמי נובחת על הילדים – לכו לקפוץ להרגע ואז תחזרו.
בחיי שזה עובד.
השבוע גם ביקרה אותנו המטפלת הרגשית של קטן הבית מבה"ס, התחלנו הדרכה טלפונית והספקנו סה"כ עד החג שלושה מפגשים, זה לא פשוט להכניס משהו זר לגמרי לתוך הבית שלך, לתוך ההורות שלך , לתוך המשבר שלך. אבל באתי מנקודת הנחה שאנחנו צריכים את מקסימום המשאבים שאנחנו יכולים להשיג עבור קטן הבית, והצוות המטפל שלו מכיר אותו וקצת אותנו. זה היה מורכב אבל אני חושבת שבטווח הארוך שווה. מה יהיה הלאה? לא ידוע כרגע.
ערב החג היה מוזר למידי, לפני חודשיים לא היה בארור אם נוכל להגיע למרכז לסדר, וכבר התחלתי לבדוק מי מגיע אלינו,כשחשבתי על זה השבוע בחמש עשרה שנה האחרונות אני לא זוכרת סדר בלי המשפחה שלי (הצד שלו צד דתי ולכן אנחנו לא חוגגים ערבי חג יחד), ומאז שהילדים נולדו בכלל. בשנים האחרונות מאז שהדרמנו ההורים שלי מגיעים לכאן לחג אחד לפחות. והנה מגיע חג, וכמה ימים לפני אמרתי שאני רוצה תחושה של חג, לא יודעת מה היה חסר לי, ההכנות לאירוח/נסיעה, הדרמה המשפחתית שאכשהו תמיד יש לפני חג, או ההרגשות של הילדים מהמפגש המשפחתי.
ולא משנה שאחרי הצהרים כל הבית הריח בישולי חג , והמפה הלבנה נשלפה , וצלחת הפסח, וגם הכלים שיחכו, וכולם התלבשו חגיגי ויפה, וגם הייתה סמי דרמה משפחתית כרגיל איכשהו לא הייתה לי תחושה של חג.
זה היה סדר מוזר, מקוצר אפילו במונחים שלנו, ונכון שהיו בו הפתעות, כמו זו שכל הילדים בחרו לשבת אחד ליד השני, והצלחנו עשר דקות שלמות של זום עם המשפחה לפני שקטן הבית דרש לסגור את המחשב, או שיחת למה קוראים לכם ככה שניהלנו אני והאיש עם הבכורה תוך כדי חידון התנ"כ המשפחתי.
היו בו הרבה דברים, לא היה לי חג.
גם אין תמונות של חג, רק התמונה של הבוקר שאחרי ומקרר עמוס מאכלי חג , שייקח לנו לדעתי שבוע לחסל.
היאוש נחת עלי בבקר שאחרי החג, לראשונה היה פה סוג של "שקט" בבית, הילדים העסיקו את עצמם בקפיצה אין סופית ובתורות, לוח המשימות שלי עמד וחיכה יפה לתורו, שום דבר לא היה דחוף ואני כל מה שרציתי היה לאכול ולישון, לא תמיד בסדר הזה. ובפעם הראשונה מאז תחילת הסגר הזה אפשרתי לעצמי.
ביום שבת קמתי בבקר מתוך ידיעה שאני לא יכולה להמשיך ככה, אין לי את הפריבילגיה .נזכרתי בהוראות בטיחות של הטיסה (כן אני מודעת לדיסונס שבעניין) ועשיתי מה שידעתי שאני צריכה – כמו במטוס קודם חמצן למבוגר אחר כך לילד.
יצאתי לראשונה מזה זמן רב למדבר, הלכתי לא בשביל הכושר, לא בשביל הבריאות, הלכתי בשביל לשחרר, לנשום מדבר, לדעת שהקושי שלי אמיתי, להזכיר לעצמי שאני כאן ואני צריכה לדאוג לעצמי
