טלי ברילהטקסט הזה נכתב בהפוגות, בהפסקות. חלקו נכתב אצלי בראש, ברגעים האלו שאני סוף סוך עוצמת עיניים ומנסה לעשות את מה שהגוף מתחנן אליו.
לישון.
כמה ימים זה נמשך כבר?
כמה ימים עברו מהבשורה הנוראית על מציאת הילדים? מהרגע הזה שאזל לי האוויר בגוף? כמה ימים עברו מאז שכתבתי את התחינה שלי שמה שקורה כאן ועכשיו לא יקרה? כחלק [highlight]מפרויקט שעת האמהות של סלונה [/highlight]
כמה ימים עברו מהיום ההוא שחלאות אדם יהודים לשם שינוי חטפו ושרפו חי ילד? ולי היה ברור שהמלחמה תתחיל כי מי יכול להכיל עוד את השינאה הפנימית שעלתה .
כמה ימים מאז החל רשמית ה"מבצע" עם השם שאולי משקף את השיח הגברי הנוראי "צוק איתן".
אני מנסה להבין כמה ימים אנחנו במרכז ב"שגרה" שהיא הכי לא שגרה עלי אדמות, כזו שכוללת בומים ללא אזעקות, בומים אחרי אזעקות ואזעקות של ישובים שונים.
כמה ימים עברו מאז הלילה ההוא שהבנתי שבניגוד לפעם הקודמת אני פשוט לא מצליחה להגיע למקלט עם שלושתם בזמן סביר ומאזעקה לאזעקה הכנתי מרחב בטוח , התחלתי במסדרון ועברתי לחדר ושמחתי שאנחנו קומה ראשונה.
כמה לילות עברו מאז שהם ישנים שם, ושהאמצעי חזר להראות את כל סימני המצוקה כאלו הקשיב לחדשות?
כמה ימים בהם משעה אחת בצהרים אין חדשות בבית, כמה ימים אני מתנזרת ומקבלת מנה מדודה של שיח גברי לוחמני מהתלהם בחסות שלושה ערוצי שידור?
כמה ימים עברו בהם אומרים לנו להיות בשגרה אבל השגרה כוללת אזעקות בדיוק בשעה בה אני מקריאה סיפור, או עושה מקלחות.
כמה מהר התרגלתי לנוהל אזעקה בום – לוודא שכל הילדים בסדר במסגרות.
כמה מהר התרגלנו במקום ללכת לפארק לשחק מתחת לבית, או בגינה שיש לידה מקלטים
כמה טבעי נראה לי שאמצעי הבית מונה בכמה מקלטים ואזורים מוגנים הוא היה, והוא עוד לא בן חמש, וסופר רק את הסיבוב הזה.
כמה פעמים ביום אני חושבת על כל האמהות בדרום שאלו החיים שלהם, וששוב שאלתי את עצמי איך הן בעצם עושות את זה?
כמה ימים עברו מאז שחלק מחברותי הפסיקו ללכת לעבוד כי מישהו צריך להיות עם הילדים בבית? כמה ימים עברו מאז שגייסו לחלקן את בעלים?
כמה ימים עברו מאז דיברנו על הדברים הבוערים בחברה שלנו בכזה להט, מתי בפעם האחרונה היה על סדר היום מערכת החינוך שלא עוסקת מספיק בגזענות אם לשפוט על פי הפרסומים, מתי בפעם האחרונה היה על סדר היום מצבנו הכלכלי , ומה ההשלכות של ה"מבצע הזה"
ומתי דיברו על השבר בחברה שכל כך בולט, אבל כל כך מוסתר .
חמישה ימי לחימה.
הייתי צריכה לעזוב את הכול, לחפש כמה ימים אנחנו כבר במצב הזה. ועל הדרך לראות את מיטב הפרשנים מסבירים לנו איך אפשר לכבוש את עזה ביעילות, סטטוסים של רמטכ"לים שלא היו כאלו על המצב, ועוד כמה שקראו להכנס באמא שלהם.
ואני?
האמא שבי השתלטה עלי, דחקה הכול הצידה. אני עסוקה בהגנה על הילדים , אם לא פיזית אז מחשבתית, חושבת מתי ואיפו תהיה האזעקה הבאה, מה הם יגידו, כמה זמן ייקח לכל אחד מהם להירדם הלילה, ומה נדבר, חושבת על איך לנסות לשקף להם את המציאות אבל לתת לה גוון קצת יותר מעודד ממה שמספרים למבוגרים. תוהה איזה עתיד יש להם בחברה כמו שמשתקפת מולי בימים האחרונים, תוהה אם בשביל זה סבא וסבתא שלי עזבו את הכול ועלו ארצה. אני תוהה מתי זה לא רק ייגמר, אלא מתי תהיה הפעם הבאה. הרי גם בסבב הזה שהיה לי ברור שהוא יבוא אמרו לי שאני פסימית, ואני ידעתי שמלחמה תבוא.
כמה רציתי לטעות.
אני חושבת לפעמים על המחיר שנשלם, החברתי, הכלכלי. ומתפללת שאלו יהיו המחירים היחידים ושלא נשלם בנפשות.
**********************************************************************************
בוקר יום ראשון, היום השישי.
סיימתי פיזור ילדים , חוזרת לכתוב.
אתמול אחרי הצהרים היה לא פשוט, ירדתי למטה עם הבכורה וקטן הבית, אף אחד לא הצטרף אלינו, המתח היה באוויר. היא לא הסכימה שנלך מרחק שלוש דקות לגינה, ביקשה שנשאר ברחבה שם מקלטים לכל בניין. לא התווכחתי. חמש דקות אחרי שעלינו להחליף חיתול לקטן תפסה אותה אזעקה. ניסיתי להצחיק אותה עם השעשוע שאם היו חיתולים בתיק האזעקה הייתה תופסת אותנו על הספסל, זה לא עבד. היא קיבלה פרצוף רציני והודיעה "זה לא מצחיק ". לקח שעות ועוד אזעקות להשכיב את כולם, האמצעי מסרב לישון, נרדם רק אחרי מאבק שאני לידו.
עוד משהו רוצה לחרטט לי על שגרה? ועל זה שזה מבצע ולא מלחמה?
בשש בבקר קפצנו לקול הצופרים, בהתחלה עוד ניסיתי להחזיר אותם בעדינות לישון, לא היה לי סיכוי. שש בבקר האמצעי סופר בומים, מדלקם שוב בכמה מרחבים מוגנים ומקלטים הוא היה.
תוהה עוד כמה ימים אני אכתוב את זה, כמה ימים עוד יספרו לנו סיפורים, כמה ימים יעברו עד המבצע הבא.
