טלי ברילבתקופה האחרונה יש שיח גועש על ערכים, תפקיד ההורה אל מול אמצעי המדיה ובכלל דרכנו לאן.איזה דור הורי אנחנו איפו האחריות שלנו ,כיחידים וכחברה.
יש מן תחושה שאנחנו ילידי שנות השבעים מתגעגעים למשהו שהיה "פעם", לעבר .רסיסים עולים כל פעם, החיפוש התמידי אחרי האושר המירוץ המטורף של החיים שלנו נעצר מידי פעם לחיפוש והתרפקות על העבר.
בני הדור שלי נאחזים כך נדמה בתקופת ילדות שלנו בה הכול נדמה היה פשוט יותר. שבוע שעבר הלך לעולמו אריק איינשטיין
היום הובא למנוחות בבית העלמין ליד הבית שלי, ספי ריבלין, והצפת זיכרונות הילדות כל כך גדולה.
אני שייכת לדור שגדל בראשון לציון אותה עיר עולם אחר .
לא היו לנו "מסכים" הייתה טלוויזה היה בה ערוץ אחד, ששידר מעט תוכניות בשבילנו בחמש וחצי התייצבנו לראות מה משדרים .
בבקר השידורים היו של הטלויזה החינוכית ואין אחד מהדור שלי שלא עשה את עצמו חולה לפחות כמה פעמים בשנה רק בשביל להישאר ולצפות בתוכניות..
מגרש המשחקים שלנו היה העולם והרחוב ,לא לכל משפחה היה רכב, ככה יצא שהחנייה של הבניין הייתה בעצם המגרש שיחקנו תופסת בין החניות ובין הבניינים פעם ב.. עבר רכב וכולנו שמענו אותו מגיע מקצה הרחוב.
הגינה השכונתית הייתה בעצם גן שטיין, שהיה מגרש חול עצום עם עץ חרוב זקן ענק וכמה סולמות מתכת בחצי עיגול. שיחקנו מחבואים בין הענפים, חפרנו מחילות וארמונות בחול ולפעמים מצאנו נחשים וחרקים. ההינו נשארים בחוץ עד שהשמש הייתה שוקעת ואז היו קוראים לנו מהחלונות.
לא היו לנו טלפונים בכל הבתים ושרצינו מישהו ההינו הולכים ודופקים על הדלת שלו, או פשוט צועקים לו מלמטה שירד.
בבניין שלנו כל הדלתות היו פתוחות, כל השכנים הכירו אחד את השני, ותמיד כך נדמה היה איזה מבוגר שנשאר להשגיח על כולם. דיברנו בין המרפסות, עברנו מבית לבית ושנורא רצינו מישהו פשוט היינו הולכים לראות אם הוא בבית. לא היו לנו טלפונים בביתים, ולא קבענו מראש שעת משחק. פשוט ההינו שם.
השכונה בה גדלתי גבלה בנחלת יהודה, הבית של פיסטוק היה לא רק תוכנית טלוויזיה אלא גם נקודת ציון כי כולם ידעו איפו פיסטוק גר, אז היה פשוט לקבוע שם בדרך לפרדס, או בגינה או ללכת לשם כי זה לעבור ל"נחלת" , לצאת מהעיר ,ועל הדרך הצצנו דרך הגדר אולי פיסטוק בבית . ואם הוא היה לפעמים הוא היה אומר שלום לילדים ואנחנו ההינו מרגישים הכי חשובים בעולם.
שבגרנו הלכנו לתנועה, והפחדנו כמעט עד מוות חניכים באש לילה בפרדסים ובחולות, כן פעם היו כאן כאלו. אבל גם היו לנו תקליטים, וקסטות ופוסטרים של מעריב לנוער ולהיטון על הקירות, ומועדונים שהשמיעו מוסיקה מארץ רחוקה והגיעו גם הערוצי הטלוויזיה בלוויין שהיו בצבע.
ובבית הספר השקיעו כך נדמה לי קצת יותר בנו, קצת ניסו לדחוק בנו לא רק מספרים נוסחאות ואותיות אלא גם להשאיר אותנו על דרך המלך. עם מילים גדולות על ערכים ודברים .
והיחסים עם עולם המבוגרים היו גם אז מורכבים, אבל ישירים .
וההורים שלנו כך נדמה היו יותר נוכחים ובעלי משקל יותר גדול, אני זוכרת ששני ההורים שלי עבדו (ועדיין היו בבית בשעות האח"צ) , אבל זה לא היה ככה אצל כל הילדים, הרבה אמהות נשארו בבית או עבדו עד הצהרים, ומי שאמא שלו באה מהעבודה יותר מאוחר היה ילד מפתח. הרבה פעמים היינו הולכים בזוגות ,ילדי מפתח מחכים אחד אצל השני, או שההינו מגיעים הבייתה ומעדכנים את השכנה שאנחנו בבית.
חלפו כבר כמה עשורים טובים מאז, ההווה כל כך שונה.
הרחובות כבר מזמן לא זירת משחקים , ילדים כבר לא משחקים תופסת בין הבניינים , הדלתות כבר מזמן נעולות, ולא תמיד מכירים את השכנים מעבר לשלום שלום וגם זה לא תמיד.
הטלפון כבר מזמן איבד את המשמעות המקורית שלו כשח – רחוק והפך לקונסולה שמנהלת לרובנו את החיים ואת הקשר עם העולם החיצון ועם הילדים .
מסכים הפכו למה שדבוק לרובינו לפרצוף, לילדים יש מליון ערוצי צפייה ולחלקים מהם יש ערוץ יוטיוב של עצמם.
את ילדי המפתח החליפו הצהרונים, ואמהות יוצאות לעבוד וכבר מזמן לא נשארות בבית , ואבות חוזרים הבייתה הרבה אחרי החושך.
היום לא קופצים למישהו אחרי הגן או בית הספר אלא מתאמים שעת משחק, מכתבים באים במייל וגם לילדים יש יומן ופעילויות ייעודיות .
הגינות הפראיות הפכו למהונדסות עם ארגזי חול מסודרים (אם בכלל) עם מתקנים משוכללים מפלסטיק שמעודדים התפתחות. שצריך לראות רופא לא הולכים ומחכים בתור אלא מזמינים במחשב. וזה אחרי שהתייעצנו איתו במייל ועם קבוצת הורים ברשת. ואפרופו רופאים שהילדים חולים אמהות עושות תימרונים עם העבודה, וגם כי גם הסבתות עובדות היום .
הכל הפך לכאן ועכשיו, ורצוי מהר, כבר לא כותבים טקסטים מסובכים בעברית שעוצרים אותך לחשוב , ושחקנים ומבצעים וזמרים שלא באים מאיזה תוכנית עם שלל פרסים אלא אשכרה עובדים ולומדים יש מעט.
הפכנו מילדי חופש למבוגרים במירוץ.
ואז באים ימים כאלו, וכולם עוצרים ולו רק לכמה שעות, נזכרים בערגה בימים ההם, מחפשים את הפשוטות של הילדות. מתגעגעים לפעם. סטטוסטים, שיחות קטעי זיכרונות הכל צף עכשיו למרחב הציבורי, כולם נאחזים לשבריר בתקופה ההיא ..
היו שלום אריק וספי, בשביל הדור שלי אתם תמיד תהיו חלק בליתי נפרד מאיתנו
