טלי ברילשבוע שעבר נוכחתי בשני ארועים שונים, והתפוצצה פרשה חדשה. כבר כמה ימים אני מסתובבת בבטן עם ההרגשה הזו שיש קו המחבר בין כולם.
הראשון היה כנס נעמת הצעירה שעסק באלימות כנגד נשים.
בחדשות תמיד מדברים בהקשר הזה אם בכלל רק על הנרצחות אבל מעט מאוד (וחבל) מדובר על האלימות שאין לה סימנים על הגוף, על אלימות מילולית , על אלימות כספית, על נשים מכל המגזרים העדות והדתות מצעירות ועד מבוגרות, מחסרות השכלה ועד רופאות אשר חיות בצילה של אלימות סמויה, מילולית, כלכלית , קנאית , אלימות שמשאירה בלי מילים, שכובלת אותן והם לא תמיד יודעת מה לעשות. אני מודה נאמרו שם דברים קשים לעיכול, עדויות ונשות מקצוע , הרבה חומר למחשבה. יצאתי משם עם תחושה קשה.
האמא שבי נזעקה, מצד אחד החשש הגדול שזה יכול לקרות גם לבת שלי, ומצד שלי הדהדו בי דבריה של חברתי נגה קלינגר שחתמה את הכנס- היא הקריאה טקסט מצמרר מתוך הבעיה עם "ככה זה בנים" {מתוך הבלוג הפמיניסטי שולפת ציפורניים. תורגם מאנגלית ע"י ליאור בצר מפוסט מקור של סוראיה צ'מאלי} טקסט שאני ממליצה לכל הורה לקרוא אותו , ואני כאמא לשני בנים לא הפסקתי לחשוב על האחריות ההורית שלי בחינוך שלהם, על האחריות שלי לשבור את המוטיב הזה של נו זה בנים, בנים אגרסיבים, בנים משתוללים שאני מודה גם אני חוטאת בו. והאחריות שלי כאמא לבת לחנך את הבת שלי לעמוד על שלה, אבל לא לחשוש לספר אם קורה משהו, לחנך אותה לעצמאות ולשותפות.
הכנס השני הייה השקת השדולה של חבר הכנסת איתן כבל – משק ובית .
כמי שאמינה שחינוך זה לא רק בית ספר, ניצלתי את הזדמנות ולקחתי איתי את בכורתי, עלינו לכנסת בהרגשות הדדית גדולה לדיון שעסק בניסיונות לאזן בין הורות לעבודה, ושנערך כמובן בשעה הבלתי אפשרית שלוש בצהרים. איזון אמרנו?
באוטובוס הלוך לירושלים דיברנו על דמוקרטיה, וגם על ההתנגשות הזו שבין עבודה לבין בית, מנקודת מבט שלה. בכנס עצמו נכחו דוברים רבים, חלקם חברי ועמיתי לקואליציה הבלתי פרומלית של ארגוני ההורים, שוב ושוב הוצגה תמונת המצב הבלתי הגיוניות של הורות בישראל 2013, על המשמעויות שלה, הכלכליות וגם החברתיות חינוכיות. ההסכמה שיש לנסות ולשנות את המצב חצתה גבולות ודעות. בדרכנו חזרה הבכורה הודיעה שהיא לא מבינה למה אנחנו המבוגרים מדברים כל כך הרבה , אותו דבר ולא פשוט עושים, דיברנו על עבודה ועל בית מנקודת מבט שרק היא יכולה לתת לי.
בסופו של השבוע התפוצצה פרשת הזמר והקטינות. הרשת געשה , ילדות בנות 15 , מניות, סמים. הרשת גועשת בהאשמות של הזמר, של הילדות ושל ההורים שלהם.
איפו היו ההורים שלהם , ואיך הורה לא יודע מה הבת שלו עושה, ומי חינך אותה להיות כזאת הם רק חלק מהסטאטוסים שרצו שם
השבוע הזה השאיר אותי עם מחשבות מה קורה לנו כחברה, מצד אחד הורים אשר מנסים לשרוד אל מול מציאות כלכלית לא פשוטה, שנמצאים שעות ארוכות מחוץ לבית לא תמיד מבחירה ועסוקים בהישרדות , מצד שני איבדנו את הדרך כחברה כמדינה, כולם רוצים להיות "מפורסמים" "עשירים" ומסודרים ורצוי מהר, תרבות האינסטנט חזקה מכל ערך חברתי תרבותי אחר, ערכים הפכו למילה גסה, והם דור אחר הפכה להיות המנטרה. מערכת החינוך שאמונה יחד עם ההורים על חינוך דור העתיד לא משכילה להתקדם, ועוסקת יותר יותר במדידה של חומר מאשר בהקניה של ערכים וידע.
אני תוהה מה יישאר לנו עוד עשר חמש עשרה שנה אם לא נתעורר כבר היום ונחשוב יחד כחברה איך אנחנו מתקנים את השבר הזה רגע לפני שהוא הופך לבקע. מה עוד צריך לקרות פה במדינה בשביל לזעזע, בשביל שנעצור רגע ונגיד – לא ככה אנחנו רוצים לחיות, לא זה מה שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו. אני תוהה אם משהו מבין 120 חברי הכנסת, או המבוגרים האחראים והנבחרים כמו שהגדולה קוראת להם יהיה מספיק אמיץ להגיד לא עוד, ייקח אחריות על מה שקורה לנו בתוך הגבולות בתוך הבתים בתוך החברה שלנו, אני תוהה מה באמת צריך לזעזע פה את כולם שנבין שחינוך דור העתיד הוא משימה לאומית, שהמצב בו הורים לא מצליחים להתקיים מצד אחד ונעדרים מהבית בשילוב של מערכת חינוך שנכשלת בחינוך יביא לאסון.
