טלי ברילמתי תחזרו ?
אנשים מסוגלים להבין אנשים שעוברים למדינות זרות, אבל מתקשים להבין אנשים שמחליטים לעזוב את המרכז לטובת הפריפריה, במיוחד אנשים שכבר עשו דבר או שניים בחיים, וקצת הסתדרו , במיוחד אנשים שיש להם ילדים מיוחדים.
כבר כבר ארבע שנים שכל פעם שאני מגיעה למרכז אכשהו שואלים אותי מתי אני חוזרת, מתי אני מפסיקה עם "השטויות" כאלו ארזתי את המשפחה לאיזה טיול הרפתקה בחו"ל ולא עברנו דירה, באותה ארץ, רק כמה שעות . השיא היה לפני שנה וחצי , שהסתבר לכולנו שלא תיפתח כיתה מתאימה לקטן הבית.הצפייה של לא מעט אנשים הייתה שנחזור למרכז, כי הרי רבים וטובים מאיתנו שאין להם ילדים מיוחדים נוטשים את הפריפריה.
אבל אנחנו התאהבנו, במדבר, באנשים, בשקט במה שזה מאפשר לילדים, במה שזה נותן לנו, ואנחנו גם קצת עקשנים, אז החלטנו לא לחזור למכרז אלא לרדת יותר דרומה לערבה, ועוד לערבה הדרומית בואכה אילת.סתדרו
למי הכי מאתגר במעברים?
כשמדברים על רילוקישיין מדברים על ילדים. ואכן בכל אחד מהעברים תמיד הפוקוס היה על הילדים, בשלבים מאוחרים יותר בשיחות שהיו לי עם חברים שרכשתי הסתבר לי שזה לא רק אני, הטבע האנושי כך נדמה לי מתכנת אותנו לדאוג לדור העתיד, ופחות לנו. לא מדברים על האתגרים למבוגרים, ויש כאלו לא מעט. בכל מעבר גם אנחנו נפרדים מאנשים שהכרנו, ממקומות עבודה /לקוחות ושיגרה. מעברים שיש ילדים צעירים מעט קלים יותר כי בגילאי הגן יש יכולת להכיר במהירות יחסית הורים נוספים ולו בגינת המשחקים, גם מעברים הקשורים לעבודה , או למקום עבודה מאפשרים הכרות של אנשים חדשים. בגילאים גדולים יותר זה מאתגר, גם לעבור מקום כעצמאי זה מאתגר. אבל זה חלק מהעניין, וצריך לזכור למלא את המצברים גם של המבוגרים , כי בסופו של דבר ממש כמו בטיסה, מבוגר צריך לדאוג לעצמו על מנת שידאג לילדיו.
באופן אישי אני מודה לחברות שלי, חלק מהם אגב חדשות בחיים שלי, שידעו להיות שם שהמעברים היו מאתגרים, בלי קשר למרחק הגאוגרפי שלנו אחת משניה.אוחרים
יש דבר כזה זמן מדבר ?
לדרום יש קצב אחר, יש משהו בחיים כאן שהטבע כל כך דומיננטי שמכריח אותך להוריד הילוך ולהיכנס לקצב אחר. ואם חשבתם שלכל הדרום יש את אותו מקצב את אתם טועים. אם יש משהו שלמדתי זה לרדת בקצב, ועדיין אני לפעמים פועמת מהר מידי עבור המדבר,עבור חלק מהאנשים ואני צריכה להזכיר לעצמי לנשום ולהוריד הילוך להתאים את עצמי לקצב הנכון.
יש מחיר?
התשובה היא כן. יש כל מיני סעיפים בחשבון הזה של החיים
הראשון זה המרחק מהמשפחות שלנו וגם מחברים , כשעברנו למצפה הזמנים היו קצרים יותר, ומשפחה וחברים "קפצו" לבקר,כשעברנו לחבל אילות היה ברור לכולם שאי אפשר יותר לקפוץ בשבת בבקר להגיד שלום.
השני הבולט הוא שירותי הרפואה , כשהגענו לחבל אילות חשבתי שבגלל אילת נשתפר בתנאי הרפואה, בסופו של יום גילתי שהשתפרנו בלהזמין טיסות לבדיקות רפואיות ושיש רופאים בבאר שבע שאנחנו עדיין במעקב אצלהם למרות שהדרמנו.
גם במישור התעסוקתי זה מאתגר, מגוון האפשרויות קטן יותר, לפעמים צריך "להמציא את עצמך", אבל אם יש משהו שלמדתי זה שאפשר למצוא עבודה בכל מקום כמעט.
אבל שמסתכלים על מחיר מסתכלים לא רק על המנוס אלא גם על הפלוס, ובסופו של דבר אנחנו בחרנו להשאר כאן, כי בהסתכלות שלנו פנימה הפלוס שיש לחבל ארץ זה לתת לנו לנו גדול יותר מחסרונות. האנשים, המרחבים, הטבע, היכולת להגיע לפגישות בלי לעמוד שעות בפקקים, הזמן המשפחתי, היכולת לתת לילדים לנוע בחופשיות במרחב בלי דאגות (כמעט), כל אלו עולים על החסרונות.
ארבע שנים ואנחנו בוחרים להשאר כאן.
