טלי ברילסיכום שבוע חמישי בסגר הקורונה בישראל, מחשבות על אובדן אמון הציבור, על תכנית השלוף של משרד החינוך, האם נצא מכאן וגם על הגינה שהתחילה לפרוח .
אני יושבת לכתוב את הפוסט הזה בשבת בצהרים, זה השבוע החמישי לסגר קורונה ואם יש משהו שמאפיין את השבוע הזה זה משבר אובדן האמון בין הציבור להנהגתו.
אם העניין ששר הבריאות חלה בעצמו בקורונה עוד אכשהו עבר עם מעט סערה יחסית (בכל זאת האדם אמר שהוא מקווה שהמשיח יגיע והכל ייגמר ) והאשמות כנגד המגזר החרדי , הגילויים על חגיגות הסדר של מי שמסדרים לעצמם ולבני משפחתם בדיקות קורונה על בסיס אישי אל מול שאר "העם" עשו את שלהם. אם מי שעומדים בראש המחנה מרשים לעצמם לפגוש את יקריהם למה קיבנימט אנחנו סוגרים כבר חמישה שבעות? ולמה לנו אין אפשרות לחגוג עם המשפחה שלנו.
באופן לא מפתיע , אחרי הסערה הגדולה ואולי על מנת להשקיט את הציבור ולמנוע מכולם לצאת לגמרי לרחובות ולהפוך את המדינה לסוג של בלגן התחילו לדבר על יציאה מהסגר, התחושה היא שכל פעם יש משהו שזורק איזה רעיון וזה יוצא החוצה. לא נראה לי שיש איזה שהיא תכנית מסודרת , הגיונית או מחשבתית, הכל בישראל שלוף וסמוך.
אנחנו עברנו עוד שבוע של התמודדות, בכל פעם שנדמה לי שהצלחנו לבנות איזה שיגרה חליפית שוב משתנה משהו, וזו התמודדות אין סופית, המצב שלו משפיע ישירות על כלל הבית, ואחיו ואחותו סופגים לא מעט, אבל לאט אני רואה איך גם הם בונים מולו התנהגות אחרת, איך גבולות שהוא פורץ נסגרים מחדש, הדינמיקה המשפחתית מקבלת גוונים אחרים, לשמחתי הלחצים עוזרים והמטפלת הרגשית של קטן הבית ממשיכה להגיע לכאן לפעמיים בשבוע, ולתת לכולנו משימות, כבר היה נדמה לי שאני רואה קו קטן של שיפור, אבל אז הגיע שוב גל גדול. הפסקתי לחשוב במובנים של כמה ימים, לעבור את היום.
אני מודה כל פעם שלמדתי להעריך רגעים קטנים בתוך ימים גדולים, נאחזת בהם הרבה.
חזרתי ללכת השבוע, אז נכון שזה לא הסתדר פה כל יום, והיו פה סופות חול, אבל בתכלס זה עמדתי בהחלטה של שבוע שעבר, לדאוג לעצמי. וזה דיי מוכיח את עצמו. זה ולהפסיק לבלוס כל הזמן. חזרתי לחתוך לעצמי סלט, לתזמן את הארוחות, ולדעת שלפעמים אני צריכה לעצור את כולם ולהגיד – עכשיו אני.
העבודה עדיין מהווה לי עונג ואתגר , השבוע עסקתי במחקר עבור משהו וזה הצריך ממני להתנתק ולהסתכל על העולם, על איך הם מתמודדים עם המשבר, מדהים כמה אנחנו עולם קטן ,גם כאן למרות שנדמה לי שכולם כבר הפנימו בבית שאמא עובדת לא מפריעים לה זה טוב מאוד בתיאוריה, המזל זה שזה אצל כולם, לא הייתה ישיבה וירטואלית אחת שהשתתפתי בה בלי איזה ילד תורן שנדחף למסך.
כחלק מהשגרה החדשה כאן אנחנו משתדלים לעשות כל פעם משהו אחר בבית, האביב שהפציע פה גורם לגינה לפרוח, אבל הרוחות הביאו אתם לא רק כמויות בלתי הגיוניות של אבק אלא גם הפכו את החצר, והביאו כל מיני דברים, אז השבוע היה פרויקט חצר, כל פעם חלק אחר עבר סידור. אני מתנחמת בעובדה שעוד מעט יפסיקו הרוחות והחצר תשאר פורחת עד החום הגדול.
השבוע נסגר בתחושה שלאנשים נמאס, אני רואה במרחב הפרטי שלי הרבה יותר תנועה, רואה בקרב חברים שלי שהיו ספונים בבתים יציאות החוצה, תחושה של אובדן אמון מוחלט, לצד הבנה שזה לא ייגמר ביום אחד, ואם זה כאן להשאר אז לפחות שנשאר שפויים.
אני חושבת שהסימבוליות במנהג של הכנת חלות מפתח בשישי הראשון של אחרי פסח, יחד עם התחושה של הסגר ובעיקר אובדן האמון שהמנהיגים הביאו על עצמם, פשוט מושלמת.
