טלי ברילזו הייתה התגובה הנפוצה ביותר כשסיפרתי שאנחנו עוברים למצפה רמון. המקורית ביותר אגב שייכת לאחד מהלקוחות הקבועים שלי, שהתקשר וביקש הצעת מחיר, שסיפרתי לו הוא נזף בי בטון רציני "גברת בריל, זה שלא יצאתם השנה לחופש לא אומר שאת צריכה לעבור לגור באחד!! "
אז איך הגענו לזה? איך עוברים דירה בחודש, עם שלושה פרויקטים פתוחים, שלושה ילדים וים בירוקרטיה? ומאיפה זה צץ בכלל – כמובטח הנה התשובות לשאלות ששאלתם אותי, וגם לאלו שלא העזתם לשאול.
איך הגענו לזה?
בשונה ממה שרבים חושבים, המעבר הזה לא נולד כגחמה של רגע. הוא נולד במקור לפני עשור, לפני שהפכנו להורים ניהלנו לא מעט שיחות על היכן נגדל את הילדים. למרות ששנינו גדלנו במרכז, היה בנו הרצון לגדל משפחה במקום אחר, החצי אגב שגר בכל קצוות הארץ היה בעד הגליל אני בעד הנגב, התחלנו לעשות בירורים, עד היום אני זוכרת שיחה עם נציגה מטעם המשרד לפיתוח הנגב והגליל שיצאו בעוד קמפיין שקרא לצעירים לעבור לגור בנגב או בגליל, ששאלתי לגבי מקומות תעסוקה קיבלתי תשובה- תסתדרו ואם לא מה זה נסיעה למרכז. דיור היה תעסוקה לא, וזה ירד מהפרק.
החיים המשיכו הבכורה נולדה, נשארנו לגור במרכז, בהתחלה אצל הורי ובהמשך בשכונה סמוכה. זה עלה שוב על הפרק בהזדמנויות שונות, אבל אז החיים גררו אותנו למקומות אחרים, המצב הבריאותי של החצי השתנה , והיה ברור שאסור לזוז מהמרכז, כי במדינת ישראל רפואת המומחים היא במרכז.
לפני שלוש שנים, בחיפושי העבודה קיבלתי טלפון , שסיפר לי שמשרד הפרסום מקאן המשוגעים פותחים סניף במצפה רמון ומחפשים עובדים, וזה תפור עלי, גם המקצוע שלי וגם לעבור לנגב זה שוב עלה על הפרק, אבל ירד, הפעם זה היה בגלל קטן הבית.
לפני שנה , במסגרת עבודתי עם עמותת כ"ן – כוח נשים ריכזתי וניהלתי תוכנית של חברות מועצה מהדרום, שם פגשתי חברת מועצה ממצפה רמון. סיפרתי לה שכבר שנים אני נורא רוצה לעבור למצפה אבל שיש לנו קטעים בריאותיים, ועוד לא ברור מה מצבו של קטן הבית. , הייתה לנו שיחה לא פשוטה עם הדברים היותר קשים של חיים בישוב הכי מבודד במדינה, דיברנו על בריאות, על חינוך. סגרנו שנמשיך את השיחה הזו . שחזרתי הביתה ידעתי שהנגב זה הכיוון.
חלפה שנה.
קרו לא מעט דברים בשנה הזו, היא ללא ספק הייתה אחת הקשות , אבל בצד זה הקשר שלי לדרום חוזק , קטן הבית אובחן, אחרי לא מעט מכשולים וקשיים התחלנו טיפול, ועברנו כברת דרך. הפזל של הצרכים המשפחתיים התייצב, נדמה שאנחנו יודעים איך להרכיב את הפזל הלא פשוט הזה. היו דיונים על מעברים, בררנו דברים לא משהו ספציפי, אבל זה היה באוויר.
ושדברים באוויר קורים דברים.
לפני כמה חודשים במסגרת אירוע של פרסונה ,פגשתי את יזמית פרסונה ,המשנה ליו"ר מקאן תל אביב ויו"ר מקאן וואלי חנה רדו. סיפרתי לה שאחותי עברה לגור במצפה רמון, צחקתי ואמרתי שאני רוצה לעבור שנים, והיא בחלטה של רגע פשוט עושה את זה. סיפרתי שהציעו לי לעבוד שם כשרק הקימו את המשרד, דיברנו על הקשיים, ועל זה ששוב מדינת ישראל אלופת הקמפיינים במקום לתת תמיכה לעסקים שנפתחים רק מערימה אותם, הסברתי לה שבעיני מה שהן עושות (הנהלת הוואלי היא נשית) הוא בעיני חשוב ביותר , והיא אמרה שאם אני אחליט ברצינות לעבור, שנדבר. שחזרתי הביתה מהמפגש ההוא סיפרתי לחצי שיש לי הצעת עבודה במצפה רמון. המעבר שוב עלה על הפרק, הפעם סיכמנו שאנחנו מתחילים לעשות תחקיר, המצב שלנו לא פשוט והיה לנו ברור שעם כל הרצון צריך לבדוק שיש את כל מה שאנחנו זקוקים לו לפני שעשים מעבר. עשינו אחד כזה מעמיק, שמענו את כל הדברים הטובים, ואת כל הרעים, את היתרונות אל מול הקשיים, ואחרי שיחות עמוקות הגענו למסקנה, עוברים. עכשיו נשאר למצוא תעסוקה.
באופן מקרי (או שלא) כמה ימים אחרי ראיתי את הסרטון הזה בפייסבוק אז שלחתי לחנה ראדו הודעה שאומרת – הגיע הזמן שנעשה את השיחה "טלי עוברת למצפה רמון". קבענו פגישה, במקביל שלחתי לה קו"ח מסודרים שלי , ומשם הכול התגלגל, לראשונה מזה מי יודע כמה שנים עברתי סדרת ראיונות ומבדקים לא פשוטה בכלל שבסופה ההכרעה- התקבלת. יחד עם ההודעה המשמחת (תעסוקה היתה המכשול העיקרי שלנו כזכור) הייתה בקשה – אנחנו רוצים אותך תוך חודש – יכולה? התשובה אגב הייתה כן.
איך עשינו את זה?
אני מודה. בתכנון שלנו דיברנו על מעבר בחופש הגדול, אבל כמו שכבר למדתי החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות. זה היה חודש מאוד אינטנסיבי, מצד אחד היו לי שלושה פרויקטים פתוחים בעבודה , חופשת חנוכה עם שלושה ילדים ומצד שני שעון חול מתקתק. התייחסנו לזה כאל הפקת ענק. חילקנו ביננו את המשימות , רשימות הוכנו , והחלוקה הייתה ברורה, יחד עם זאת לא נרתענו מבקשת עזרה מכל מי שהכרנו .
כל המבצע הזה נשמר יחסית בסוד,ידענו שזה יעורר לא מעט תגובות מהסביבה, ולא רצינו להכניס את הילדים ואת עצמנו לתוך מערבולת והסברים , אין זמן.
לילדים סיפרנו רק אחרי שמצאנו דירה (בעזרתה המועילה של אחותי, כי דיור מסתבר הוא בעיה רצינית ), הכרזנו על ערב פיצה משפחתית ,ואז סיפרנו להם, התגובה שלהם הייתה נלהבת ביותר, כאוהדי טבע גדולים הם שמחו על ההזדמנות לעבור לגור בטבע. כצפוי בחודש שעבר היו גם לא מעט רגעי חשש ומשבר, שנבעו בעיקר מהמחשבה על פרדה מחברים. לסביבה סיפרנו בהדרגה, כל פעם מעגל אחד, אני מודה שהופתעתי מהתגובות לא חשבתי שנגענו בכל כך הרבה אנשים. קיבלנו כל כך הרבה חום אהבה ופרגון לצד שאלות כמו מה יהיה שתעזבו.
אחד הרגעים הקשים שעברתי היו השיתוף עם המעגלים אקטיביסטי שאני חלק ממנו. כבר עשור החיים שלי שלובים בפעילות ציבורית למען הורים וילדים. ההחלטה על המעבר קיפלה בתוכה החלטה אישית שלי לקחת פסק זמן. חמש השנים האחרונות היו מאוד אינטנסיביות , וגבו מחיר לא פשוט גם ממני וגם המשפחה. כמו לא מעט חברים שלקחו חלק במאבקים, ידעתי שזה הזמן שלי לרדת מהמגרש לפסק זמן. התגובות היו מעורבות, אבל תומכות.
המעגל האחרון היה ההכרזה ברשת, על המעבר, סטטוס גרר אחריו מאות הודעות פרטיות בכל אמצעי דיגיטלי, ולא מעט אנשים שהכריזו שאני הולכת להגשים להם את החלום.
קבלת פנים חמה
שלושה שבועות אחרי ההחלטה הגיעה המשאית ופרקה את הציוד שלנו לתוך הבית החדש.
הרגע הזה שהמשאית מגיעה וזה אמיתי
כחלק מהתכנון הילדים נשארו עם ההורים שלי ואנחנו ניהלנו מסע נגד הזמן במטרה להפוך את החלל לבית שלנו. אחרי יומיים הילדים הצטרפו גם, נרשמו שיאי התרגשות חדשים.
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותנו היו קבלת הפנים החמה לה זכינו, אנחנו כאן שבועיים ובכל פעם אני נפעמת מחדש מקבלת הפנים, אין מישהו שלא קיבל את פנינו בברכה ובחום והצעה של מה שאת צריכה רק תגידי. חום קהילתי המוני.
כמתוכנן הקדשנו את השבוע שחלף לא רק לסגירה של ביורוקרטיה ופריקת ארגזים, אלא השתדלנו לעשות טיולי הכרות עם המקום יחד עם הילדים , וגם בלעדיהם, סוג של התאקלמות.
אני פותחת שנה חדשה, עם אופטמיות זהירה (בכל זאת זו אני), מחר אתחיל שנה חדשה, שבוע חדש ומקום עבודה חדש.
