טלי ברילהשבוע עמד בסימן עוגנים, נשימה עבודה ומשפחה. ככה פשוט. הבוקר ניסתי להסביר שאני במצב הישרדותי, וכל דיבורי ההתחדשות, נקיון פנימי ועבודה עצמית כל כך רחוקים ממני. אין בי יכולת הכלה נוספת לכל המומחים מטעם משהו שמסבירים לי את היתרונות שבמצב.
היתרון היחידי שאני רואה במצב שלי כרגע זה שעדיין יש לי עבודה, אומנם בוטלו כל מיני פרוייקטים ומשהו ממש גדול שעמלתי עליו תקופה ארוכה והשקעתי בו לא מעט שעות עבודה הלך לטמיון , אבל אני מודה על מה שיש ובעיקר על הצוותים שנשארו לעבוד איתי ומולי. הידיעה הזו שאומנם ההכנסה צומצמה אבל יש לי עוגנים ואתגרים מעולם העבודה, גם הם מן הסתם קשורים לגמרי למצב , אבל הם קשורים למצב חיצוני ופחות למצב שקורה פה בבית, הם "מאלצים" אותי להפעיל את תאי המוח שלי, לעבד נתונים, ללכת לחפש דברים, משאירים קו אחד של שפיות.
מגמת הניתוק שלי מכלי התקשורת והידיעות על הקורונה המשיכו גם השבוע, את מעט הזמן שנותר לי עם עצמי בחרתי להקדיש לדברים אחרים. זה מרגיש כמעט כמו שחזרנו לשבוע הראשון, הקורונה שם , אבל היא לא פה. לאט החלטתי לחזור לתוך הבועה המדברית שלי, בארור לי שזה עניין של זמן עד שימצאו גם ביישוב שלי חולה , אבל עד אז אני מנתקת, עוצרת מידי פעם וזוכרת לנשום, נשימות מדבר.
הצפייה בחדשות הייתה עם הבכורה, על מנת לעשות קצת סינון והופסקה, אני מעדיפה שגם היא תראה את הסדרות שהיא אוהבת ולא את החפירות וההפחדות של התקשרות
קראתי איפשהו בשבוע השני שמרוב שמעמסים אותנו בפחד הציבור יגלה אדישות.
סבבה אני באדישות.
המצב פה עם קטן הבית מאתגר עד מאוד, רשימת הדברים שנופצו הולכת וגדלה, ואני מודה שהיו השבוע לא מעט נקודות שבירה. התסכול באי היכולת לסייע לו, הכעס שעולה על ההתנהגות שלו , ואז הכעס העצמי- כי זה הרי נוראי לכעוס על משהו שזה לא אשמתו שהוא מתנהג ככה, הכניסו אותי ללופ מאתגר. את התסכול הפנימי שלי אני מנווטת לתוך עשיה, ותפעול, שלושה ילדים בבית מצריך לא מעט תפעולה, המחשבות הם כל הזמן על הדבר הבא שצריך לדאוג לו, חלוקה למשימות שונות, תפעול לא מצריך עצירה ומחשבה, הוא מצריך פעולה מאוד בסיסית.
השבוע מדינת ישראל הבינה שזה שמתעלמים מאיתנו לא אומר שהבעיה תעלם. לשמחתנו הצוות שמלווה אותנו ההרווחה יצר קשר, עברו איתנו על הדברים שאנחנו זקוקים להם , האגף לחינוך מיוחד הבין סוף סוף שיש ילדים כמו קטן הבית שלמידה מרחוק היא ממש לא אפקטיבית עבורו והוא צריך מטפלים. יצרו איתי קשר המרפא בעיסוק שלו, והמטפלת הרגישית שלו שהתחילה איתנו בסוף השבוע שעבר הדרכה טלפונית, והשבוע אף נפגשנו פיזית לכמה שעות, וקיבלנו עוד הדרכה ואנחנו אמורים להמשיך את זה.
אתמול (2.4) צויין יום המודעות לאוטיזים, בארור לכם שאני ממש לא צריכה ימי מודעות למרות שבאמת בחיי היום יום שלנו המוגבלויות פה הם הנורמלי, והאתגרים הם לרוב מול החברה והמדינה, אבל אם יש משהו שהקורונה הזו הטיחה לנו בפרצוף זה את השונות, את הצורך שלנו בסיוע (ואלוהים יודע כמה שאני שונאת להזדקק לעזרה) ואת העובדה שהמדינה פשוט שוכחת אותנו שוב ושוב.
השיר הכי שפוי של השבוע
שלושה שבועות עברו, פסח יחגג השבוע ואת הסוף לא ממש רואים.
