טלי ברילזה התחיל בהסתגרות בגלל סופה ומזג אוויר קיצוני, והפך לסגר בגלל מגפת הקורונה. סיכום שבוע ראשון למצב בלתי הגיוני, על התמודדות ואתגרים של כולנו ושל ילד אחד שהעולם שלו קרס בהודעה אחת
כבר שבוע שכל בני הבית בבית, זה התחיל בסופה, הפך לסגר בגלל מגפה.
לפעמים היתרון של המגורים במדבר זו הבועה הזו, השלווה האין סופית שמקיפה ומגינה מפני העולם שבחוץ. אז נכון אני עדיין מחוברת , גם בגלל העבודה, גם בגלל הפעילות החברתית אבל עדיין הדאגות הן אחרות קצת, ובמעט הזמן שיש לי מול מסך למדתי להנמיך מינוני חדשות.
הקורונה הייתה עבורי בעיקר סעיף בשיחות עבודה, מעקב על מה שקורה בעולם, היא השפיעה באופן ישיר על פרויקטים שלי, ולאט לאט הפכה ממשהו שולי למשהו מטריד.
הילדים היו בכלל מחוץ ללופ, זה עלה בקשר של כמה חברים שחזרו מסופ"ש בחו"ל לבידוד , לא משהו מטריד.ואז זה הכה בנו
הסופה
כבר מרביעי רצו וואצפים עם נבואות זעם, בימים בהם כל אחד הופך להיות חזאי אני נשארת אדישה, אני את הדיווחים שלי מקבלת מהלקוחות שלי (היתרון בעבודה עם תיירות בדרום) ומבחינתי שטפונות וגשם במדבר זה שמחה גדולה, ועבודה גדולה.
בחמישי בבקר היה מזג אוויר מוזר, מצד אחד חם מצד שני קודר משהו, הדיבורים על סופה קיבלו תוקף בהודעות רשמיות, אבל העוצמה לא הייתה ברורה לי. בצהרים ממש בסופו של יום ועדות באילת קיבלתי הודעה כי בגלל תחזית למזג אוויר סוער וחריג הלימודים בשישי לא יתקיימו, ובאופן חריג עוד יותר ההסעה שלוקחת כל יום את קטן הבית לבה"ס באילת לא תצא. ה"האסימון" נפל שיצאתי מהפגישה שמעתי בום אדיר ואיר כך ראיתי אנשים רצים, לקח לי דקה להבין שזה לא אירוע טרור אלא מבול של גשם וברקים.
לבטים של כמה דקות והחלטה לאסוף את קטן הבית מוקדם, החשש שלי שמזג האוויר יחמיר והוא "יתקע" באילת. הוא הגיע לרכב שלי יחד עם אחת הסייעות של הכיתה, זועף כמו מזג אוויר על זה שהוא יוצא מוקדם, הגשם הטריד אותו והדרך הבייתה הייתה מתאגרת.
בבית השמיים היו מעונן חלקית, אבל רוחות דרומיות לא הותירו ספק – הגשם בדרך.
חמישי בלילה היה סוער במיוחד, רוחות נשבו והרעידו את הסביבה, הגשם הכה והגיע למקומות שלרוב נשארים יבשים.
בשישי בבקר, הגיעו התמונות מאילת, גלים ענקיים, הים פשוט לקח הכל, בזו אחרי זו הגיעו התמונות והתחושה שלי הייתה בעיקר כמה אנחנו קטנים מול הטבע. הנזקים, ריף הדולפינים אליו אנחנו מגיעים פעם בשבוע שניזוק קשה, הדאגה לדולפינים והרצון לעזוב הכל וללכת לעזור.
כל הסופ"ש השיחות היו על הסופה, זה היה העניין המרכזי כאן. עד ההודעה על השבתת הלימודים, ולא רק של הגדולים אלא של קטן הבית.
מסופה סגר מגפה
ברגע הזה הבנתי שעברנו מסופה של מזג אוויר לסופה של מגפה .
קשה להסביר מה זה אומר לסגור את החינוך המיוחד, הרי הוא לומד בבה"ס "רגיל" אומנם בכיתה קטנה , אבל סבבה כולם לא הולכים ללמוד אז מה הדרמה?
עבור קטן הבית בית הספר הוא לא רק מקום שהולכים לרכוש בו יידע, זה המקום בו הוא פוגש את המטפלים הפרא רפואים שלו שמסייעים לו ומענקים לו טיפולים המקדמים אותו, זה המקום בו הוא לומד לא רק שפה חשבון ואנגלית אלא כישורי חיים בסיסים כמו הגיינה, תקשורת בין אישית, וכללים חברתיים שילדים "רגילים" פשוט נולדים איתם.
זה המקום הייציב שלו, הוא ידוע בכל יום בדיוק מה יש, יש סדר יום , הכל מאורגן ברמת הדקות. ואיך הוא בחופשים אתם שואלים?
הוא מקבל הכנה מוקדמת לחופש, מדברים על החופש המתקרב, על מה נעשה, איך נתמודד. הוא הרי מבחינתו חזר רק בחמישי לבית ספר אחרי חופש פורים, את העדר הלימודים בשישי הוא הבין ממזג האוויר הסוער והתמונות
אבל קורונה?
למה היא מפריע לו ללכת ללמוד?
אתגרים
האתגר הגדול ביותר היה ועודנו לתווך לקטן הבית את מה שקורה הבילוי הכפוי קיבל את השם "חופש קורונה" ואנחנו קיבלנו התקפי זעם, תסכול וקושי ענק להסביר את עצמו.
בבקר של ראשון רצתי להדפיס לו סיפור חברתי, לנסות לתווך באביזרים, אבל הקושי שלו היה כל כך גדול שפשוט הוא לא הכיל את זה. ביום שני עוד ניצלנו את השמש שיצאה, ואת העובדה שמועדון השייט עוד היה פתוח, ויצאנו כולנו לים, המרכזי הלך לגלוש במועדון, ואנחנו הלכנו לנשום קצת ים. נדמה היה שזה מרגיע קצת.
אותי לפחות.
קצת אחרי שחזרנו הוא שב לבקש את מה שהוא יבקש כל הזמן מהיום שאין בה"ס לעשות את הדבר שהוא למד רק לפני חודשים ספורים ומעניק לו תחושה של שליטה בעולם – לרכב על אופניים.
במשך יומיים רצופים פשוט ההינו שעות בחוץ, בין שבילי היישוב, בין גינות המשחקים, היה קושי רב לאסוף אותו הביתה.
הניסיונות ללמד אותו, לחבר אותו בווידאו לאנשים שהוא לא רגיל לתקשר אתם בדרך זו לוותה בבלגן ענק.
שחררנו."
המשבר הגדול ביותר נרשם ביום שלישי, אחרי האיסורים על הגינות ומאחר והיה בארור שהוא לא יכול להיות יותר בבית לקחתי את המרכזי ואותו ל"רכיבת שטח" מחוץ ליישוב.
הוא רכב מעט, זעם הרבה.
עד כדי כך שצבי שפגש אותנו במקרה נמלט על נפשו במהירות גדולה כל כך שחששתי שהוא יפגע .
המדבר ספג הכול, ובאתגר גדול ובכוחות משולבים הצלחנו המרכזי ואני לגרום לו לחזור לגבולות היישוב. לשטח ממנו אפשר לאסוף אותו עם רכב.
ברביעי היה יום של אפיסת כוחות, הצלחנו בכוחות לא ברורים להשאר יום שלם בבית, תפעלנו משימות, הלכנו מכות, בכינו צחקנו, אבל נדמה לי שהגל עבר.
ואז הגיעו חמישי ושישי, והוא כאלו הטעינו אותו מחדש, דורש לצאת, מחפש מה לעשות וכל כך לא פנוי לכולם.
לשמחתי הוא התחיל להגיד קשה, ככה שאני יודעת שבאמת קשה לו.
ובתוך בסופת קורונה הזו יש גם עוד שני ילדים, שגם להם השתבש הכול. והם שוב הוכיחו לכולנו עד כמה הם מסוגלים להתגייס לעזרה, לספוג דברים לא פשוטים, ובתוך כל זה גם לשתף על האתגרים שלהם. שנהם התגייסו לעזרה, ואני השתדלתי לתת מענה גם לכל אחד בנפרד
הנהגנו סדר יום כללי, המורים שלחו משימות, צלצלו לראות מה קורה, והחינוך הבלתי פורמלי עבר למפגשים וריטואלים.
שבוע ראשון הסתיים , מעט מאוד זמן לעצמי, המון דרמות ואתגרים, אבל מתנחמת ומודה על המדבר הגדול בחוץ
הדברים הטובים של השבוע
- עברנו על כל נזקי הסופה ומה שהיה צריך להחזיר למקום /לתקן
- הוכרז יום ארגון הבית, ומאז אני מצליחה לשמור אותו סביר
- שכן שאני לא מכירה הביא לנו שקית עמוסה בירקות
- שכן אחר ניסה לסייע בשעות הלילה המאוחרות בבדיקה למה האינטרנט קורס פה כל הזמן
- תושבת היישוב נענתה לקריאה לי והעבירה לנו ללא תמורה טלפון נייד שיהיה לקטן הבית אחד , מה שאני מקווה ירגיע את המצב .
- הגדולים מדהימים , כן רבים מקטרים וצועקים אמא חמש מליון פעם ביום ועדיין
- אני עדיין עובדת, והלקוחות שלי שמגלים רגישות למצב המאתגר שלי ביום יום, התגלו כעוד יותר רגישים לאור המצב הקיים.
- הצוותים החינוכיים של הילדים מופלאים
- אין אף חולה קורונה באזור
האתגרים של השבוע
- זוג משקפיים הרוס לגמרי- נשארנו עם זוג אחרון
- שלושה מסכים של טלפונים ניידים ( אלו שני טלפונים , אחד מה נפגע יום אחרי התיקון )
- מנורה שפוצצה ע"י חפץ מעופף
- זכוכית של שולחן הטלוויזיה מנופצת
- מבחר צעצועים שבורים.
